תסמונת העייפות הכרונית וטיפול קוגניטיבי התנהגותי
כיצד הייתם מגיבים אילו הייתם מגלים שהטיפול שאתם מקבלים למחלה כלשהי, טיפול שנבדק והוכח כיעיל ביותר, איננו כזה למעשה?
איך הייתם מגיבים בתור רופאים? האם לא הייתם חשים מרומים?
האם הייתם ממשיכים לתת טיפול שייתכן ואיננו יעיל בהרבה
מאשר הימנעות מטיפול תרופתי בכלל?
אנו מקווים שלא ושרופאים מודאגים וכעוסים יחד עם מטופליהם היו מרימים קול צעקה על כך ששיקרו להם וגרמו להם לרשום או לקבל טיפול לא נכון במשך שנים.
מקרה דומה לכך התגלה לא מזמן בבריטניה, לגבי המלצות הטיפול בתסמונת העייפות הכרונית (Chronic Fatigue Syndrome) המכונה גם Myalgic encephalomyelitis. תסמונת זו, המשפיעה על יותר מ 150,000 איש בבריטניה מאופיינת בסימפטומים חמורים הכוללים: עייפות קשה, זיכרון לקוי, בעיות חשיבה, שינויים בלחץ הדם, והתעוררות לאחר שינה בתחושת עייפות הזהה לזו שקדמה לשינה.
 |
| CFS במבחן המחקר |
כיום, קיימת אי הסכמה ממושכת בין הרופאים למטופלים בנוגע לגורמים לתסמונת העייפות הכרונית. העמדה הרשמית הינה כי הגורמים לתסמונת אינם ידועים אך עם זאת, ישנו רכיב פסיכולוגי משמעותי ביותר במחלה זו. לכן, הטיפול הטוב ביותר כרגע, לדעת הרופאים, הינו טיפול בפסיכותרפיה הנקראת CBT- טיפול קוגניטיבי התנהגותי, בשילוב עם פעילות גופנית הדרגתית. מנגד, מטופלים הלוקים בתסמונת טוענים כי הסימפטומים שהם חווים נובעים מרצף של בעיות ביולוגיות משמעותיות שעשויות לנבוע ממעורבות של זיהום ופגיעה בפעילות המערכת החיסונית.
הרופאים שנקטו בגישה על פיה לתסמונת יש רכיב פסיכולוגי משמעותי הסתמכו על מחקר גדול ויקר (שעלה מעל 5 מליון פאונד) שנמשך לאורך 5 שנים ובחן את ההשפעה של שילוב CBT ואימון גופני על תסמונת העייפות הכרונית.
תוצאות המחקר הראו כי 60% מהמטופלים בתסמונת הציגו שיפור בעקבות טיפול זה.
המחקר המוכר בשם PACE פורסם בכתב עת מדעי בסוף 2011 והוביל לכך שהטיפול הסטנדרטי בבריטניה לתסמונת העייפות הכרונית יהיה CBT בשילוב עם אימון גופני.
למרות התוצאות המרשימות, המטופלים עצמם פקפקו במחקר ובתוצאותיו וניסו להשיג גישה לנתונים הגולמיים שנאספו במהלך המחקר. דרישות אלה נבעו מחשד של המטופלים והסובלים מהתסמונת כי משהו אינו כשר, שנעשתה מניפולציה סטטיסטית ומתודולוגית בכדי להפוך את התוצאות לחיוביות.
 |
| הייתכן ??? |
החוקרים והאוניברסיטה מסרבים לחשוף את הנתונים
המטופלים ניסו עוד ועוד ובמשך זמן רב לקבל גישה לנתוני המחקר. הם פנו לחוקרים ולאוניברסיטת Queen Mary בלונדון, בה נערך המחקר, בדרישה לקבל את הנתונים מפאת חופש המידע. הבקשות הללו נדחו במשך 5 שנים על ידי האוניברסיטה והחוקרים מסיבות שונות.
לאחר 5 שנים, ה Information Commissioner’s Office, רשות בלתי תלויה בבריטניה לקיום זכויות חופש המידע, תמכה בבקשות המטופלים ודרשה מהאוניברסיטה לחשוף את המידע לציבור. האוניברסיטה סירבה והנושא הגיע לבסוף דיון בבית המשפט.
בשימוע בבית המשפט, התנגדה האוניברסיטה לחשוף את הנתונים בטענה כי חלק מהמידע לגבי המטופלים שהשתתפו במחקר אינו אנונימי מספיק, כך שזהותם עשויה להתגלות. אולם, במהלך המשפט התגלה כי החוקרים הציגו את הנתונים אותם הם מסרבים לחשוף בפני קולגות במספר הזדמנויות, כך שלמעשה אנונימיות המטופלים כבר נפגעה.
בדיון נקבע כי בעוד שבאופן כללי, בהחלט יכולות להיות סיבות מוצדקות לשמור על חיסיון לגבי מידע שנאסף במחקרים, אם אין סיבות טובות לכך, המשך שמירה על הסודיות פשוט איננה נכונה. במקרה זה, מניעת חופש המידע הביא לנזק בקרב המטופלים ולפגיעה באמונם של הרופאים. לכן, כפי שקבע בית המשפט, אין סיבה מספקת בכדי למנוע את חופש המידע.
טענות נוספות של האוניברסיטה נדחות בבית המשפט ומגדרות כספקולציות פרועות
במהלך השנים שלאחר פרסום תוצאות המחקר, הוצגו פעמים רבות מתנגדי המחקר כלא שפויים ובעלי מניעים נסתרים. כדוגמה לכך, ניתן לראות את דבריו של עורך כתב העת שפרסם את המחקר בראיון לתחנת רדיו אוסטרלית. בראיון, תאר העורך את מבקרי המחקר כ"קבוצה קטנה אך מאורגנת מאוד של אינדיבידואלים קולניים ופוגעניים אשר חטפו את האג'נדה ועיוותו את הדיון באופן אשר פוגע במרבית המטופלים". האוניברסיטה התבססה על סיבות דומות כאשר סירבה להיענות לבקשות המבקרים שלה לחשוף את נתוני המחקר.
גם בבית המשפט הועלו טענות דומות כנגד מבקרי המחקר. למשל, אחד מהעדים המומחים מטעם האוניברסיטה טען כי המתנגדים למחקר הינם בחורים צעירים ובעייתיים עם קווים פסיכופטים. טענה שנדחתה בבית המשפט והוגדרה כ"ספקולציה פרועה".
ספקולציה דומה שעלתה במשפט הייתה כי אותם מבקרים שיצאו כנגד המחקר אף איימו על האוניברסיטה וחוקריה. גם טענה זו התמוטטה תחת חקירה נגדית בבית המשפט, כאשר אחד העדים מטעם האוניברסיטה הודה שלא היו איומים כלל. הדוגמה הספציפית היחידה שאוששה הייתה כי לאחד מכותבי המאמר הפריעו במהלך סמינר שהעביר באוניברסיטה.
בסופו של דבר, בית המשפט קבע כי יש לחשוף את הנתונים וציין כי ההצדקה לשמירתם חשאיים הינה חסרת כל חשיבות אמיתית.
האמת מתגלה
לאחר הניצחון המשפטי, נותח חלק מנתוני המחקר מחדש. התוצאות החדשות הצביעו על כך שאחוז המטופלים שאכן הראו הטבה בעקבות הטיפול נופח באופן משמעותי. כך, בעוד בסיום המחקר המקורי טענו החוקרים כי 60% מהמטופלים הראו שיפור בתסמינים ו20% החלימו לגמרי. הניתוח החדש מצא כי רק 20% מהמטופלים הראו שיפור בתסמינים בעוד שיעור ההחלמה עמד על 5% בלבד.
למרות תוצאות אלו, מוסיפים החוקרים להיות בטוחים בצדקתם ולהכחיש את הבעיות במחקר. לטענתם, הניתוח החדש שהראה כי שיעור ההחלמה והשיפור בסימפטומים היו למעשה נמוכים יותר, לא הביא להבדל משמעותי כלשהו. הם מציינים כי טיפול קוגניטיבי התנהגותי בשילוב עם אימון גופני עדיין יעילים באופן מובהק וטובים יותר מטיפולים רפואיים אחרים. טענה זו מתעלמת כמובן מהעובדה הקריטית כי שיעור המטופלים שהראו שיפור נמוך משמעותית ממה שהחוקרים טענו בתחילה.
תוצאות נוספות של המחקר עדיין שנויות במחלוקת
בתקופה האחרונה יותר מ 12,000 מטופלים בתסמונת העייפות הכרונית יחד עם יותר מ-20 מבקרים מ-14 מדינות, ביניהם קלינאים וחוקרים אקדמיים ותיקים ומוכרים, חתמו על עצומה שמטרתה להפעיל לחץ על האוניברסיטה לשחרר את נתוני המחקר לניתוח בלתי תלוי נוסף.
המומחים אשר חתמו על העצומה, הביעו דאגה לגבי אספקטים אחרים במחקר אשר עשויים להשפיע על המסקנות לגביי יעילות הטיפול ב-CBT ואימון גופני.
לטענתם, בכדי לקבוע האם הטיפול הביא להתאוששות והחלמה מהתסמונת יש צורך להגדיר קודם כל מהי החלמה. למשל, האם החלמה מוגדרת כיכולת להיות ערני למשך שעה יותר מבעבר או למשך יום שלם? האם החלמה מוגדרת כיכולת להתלבש לבד או כיכולת לחזור לעבוד? ככל שהקריטריונים להחלמה מקלים יותר, כך מספר המטופלים ש"יחלימו" יעלה. אחת מהביקורות כלפי המחקר הינה כי מנהליו הורידו באופן דרמטי את הקריטריונים ל"החלמה" הרבה מתחת לסטנדרטים המקובלים בספרות המקצועית בתחום.
אחת המטופלות, בביקורת שהעלתה כלפי המחקר, טענה כי מטופל יכול לחוות החמרה במצבו ב-2 מתוך 4 הקטגוריות להחלמה במהלך המחקר, ועדיין להיות מוגדר כ"מחלים" בסופו של דבר. כמו כן, היא ציינה כי באופן דומה, היכולות הפיזיות של המטופלים יכלו להיות נמוכות ב 92% מאוכלוסיית הבריטים בגיל העבודה ועדיין, הם הוגדרו כ"מחלימים".
על ידי קבלה של חלק מהנתונים הגולמיים של המחקר, ניתן יהיה להעריך מהו שיעור ההחלמה מהטיפול על פי הקריטריונים המקוריים ולא אלו בהם השתמשו במחקר. באמצעות הערכה זו, ניתן יהיה להבין את ההשפעה האמיתית של CBT ואימון גופני על תסמונת העייפות הכרונית.
ניצחון למטופלים המחפשים טיפול ראוי
עדיין לא ברור מה יהיה האפקט של הניתוח החדש. אולם, אם ממצאי הניתוח אכן יעידו על הבעייתיות שהעלו מתנגדי המחקר, הם למעשה יערערו על קיומו של הגורם הפסיכולוגי בתסמונת העייפות הכרונית. במצב שכזה, עלינו לקוות כי הדבר יביא לבחינה ולמחקר של הגורמים הביולוגיים שעשויים להיות קשורים לתסמונת.
בניגוד לבריטניה, מחקר שכזה כבר מתרחש בארה"ב. לאחרונה, מחקר פורץ דרך שפורסם בכתב העת המוערך National Academy of Sciences, טען כי נמצאה חתימה מטבולית (שינויים מטבוליים האופייניים ללוקים בתסמונות זו בלבד) אשר מבחינה באופן ברור בין מטופלים עם תסמונת העייפות הכרונית לאנשים בריאים.
קבוצת חוקרים זו מדווחת כי תסמונת העייפות הכרונית נמצאה קשורה גם לשינויים ביוכימיים שמביאים לירידה בפעילות המיטוכונדריה- מעין תחנת כוח זעירה המצויה בכל תא ותא בגוף. שינויים אלו יכולים להסביר רבים מהסימפטומים של התסמונת. למעשה, החוקרים טוענים כי תסמונת העייפות הכרונית הינה תסמונת מטבולית המשפיעה על תפקודים חיוניים של הגוף הכוללים אנרגיה מטבולית מיטוכונדריאלית, תפקוד המערכת החיסונית, תפקוד מערכת העיכול ומערכת העצבים האוטונומית. בטענה זו, הם למעשה מערערים על התפיסה כי רכיב פסיכולוגי משמעותי הוא העומד בבסיס התסמונת.
התעלמות מדיווחים של מטופלים קיימת לא רק בקרב חולי תסמונת העייפות הכרונית
למרות שהתוצאות שהושגו עד כה מהוות ניצחון למטופלים שהתנגדו למחקר, חשוב לזכור כי היה צורך ב-5 שנים של מאבק ותגובות מזלזלות כנגד אותם מבקרים בכדי להביא להערכה מחדש של התוצאות.
לצערנו, כיום תגובות מבטלות כמו אלו שהופנו כלפי מבקרי המחקר בתסמונת העייפות הכרונית קיימות גם בתחומים רפואיים אחרים. לדוגמה, תגובות דומות נשמעות לגבי אלו המתנגדים לשימוש בתרופה להורדת כולסטרול בשם "סטטין". לאחרונה, הואשמו אלו שמתנגדים למתן תרופה זו בהריגה של אנשים בעלי כולסטרול גבוה היות וגורמים להם לא להשתמש בתרופה מצילת חיים זו.
באופן דומה, נצפתה התעלמות ממטופלים שהתלוננו על תופעות הלוואי משימוש בתרופות נוגדות דיכאון.
מקרים אלו ועוד מעידים כי ההתעלמות מהמטופלים הסובלים מתסמונת העייפות הכרונית איננה תופעה חד פעמית ומצביעים על כך שיש לקחת בחשבון ולהקשיב לקולותיהם של המטופלים באופן הרבה יותר משמעותי וכוללני מהנעשה עד היום.