המודל הביו-סוציאלי בטיפול DBT
הפרעת אישיות גבולית (Bipolar Personality Disorder או BPD) היא הפרעה פסיכיאטרית מורכבת ביותר, המשפיעה על כ-2% מאוכלוסיית ארצות הברית, וניתן לצפות למספרים דומים בארץ. היא לרוב מתאפיינת בחוסר-יציבות רגשית, התנהגויות שיש בהן פגיעה עצמית, אימפולסיביות, והשקפת עולם דיכוטומית. עקב מורכבותה, היא מהווה אתגר טיפולי משמעותי עבור הקהילה הטיפולית.
תהליך ההתפתחות של הפרעת אישיות גבולית הוא מורכב, וככל הנראה קשור גם בנטייה גנטית וגם בגורמים סביבתיים. המודל הביו-סוציאלי מציע כי האינטראקציה בין תכונות מולדות וסביבת גדילה לא מאפשרת היא הגורם העיקרי להתפתחות ההפרעה. סביבה שאינה מאפשרת לאו דווקא מתאפיינת בהזנחה והתעללות – סביבה לא מאפשרת היא כזו שלא נותנת מקום לתחושותיו של הילד, ופוסלת אותן ללא ניסיון ליצור הבנה. כתוצאה מכך הילד לומד שתחושותיו, מחשבותיו, ופעולותיו הן חסרות חשיבות, והוא אינו מפתח את היכולת להבין ולהתמודד איתן. לאנשים שגדלו בסביבה שאינה מאפשרת סיכויים גבוהים יותר גם לעסוק בפגיעה עצמית, ולפתח הפרעות שימוש באלכוהול או סמים.
טיפול דיאלקטי-התנהגותי (Dialectical Behavior Therapy או DBT) נשען על המודל הביו-סוציאלי, ולכן הוא יעיל בטיפול ב-BPD. הוא משלב אלמנטים מהטיפול הקוגניטיבי-התנהגותי והפסיכואנליטי, ומתמקד בהורדה של ההתנהגויות הגבוליות ובפיתוח כישורים המסיעים לאדם בעל האישיות הגבולית לשנות את צורת החשיבה שלו, ולהיות יותר מחובר למה שהוא מרגיש, תוך כדי התמקדות בפיתוח קשר טיפולי חזק ואישור חוויית המטופל. בטיפול DBT נלמדים נלמדים כישורים כמו: טכניקות קשיבות (mindfulness), פתרון בעיות, וכישורים חברתיים אדפטיביים.
טיפול DBT יכול להיערך במסגרת פרטנית, כלומר מטפל ומטופל יחיד, אך גם יכול לערב טיפולים קבוצתיים במסגרתם ניתן לתרגל את הכישורים החברתיים והיכולות הרגשיות הנלמדות. מסגרת הטיפול מקנה לאנשים בעלי אישיות גבולית את המסגרת המאפשרת שנחסכה מהם בגיל צעיר, מסייעת להם להבין ולקבל את עצמם, ולפתח כישורי חיים אדפטיביים.