גישת REBT של אלברט אליס

גישת REBT של אלברט אליס

אלברט אליס, מפתח גישת ה-REBT בטיפול קוגניטיבי התנהגותי נחשב לאחד מהפסיכולוגים פורצי הדרך בגישת CBT.  

בבסיסה, התיאוריה הרציונלית-אמוטיבית היא מוטיבציונית ויכולה להיתפס כחלק מפרדיגמת ההערכה בתיאוריות הרגשיות הסטנדרטיות של הפסיכולוגיה הקלינית.

אמונות בגישת REBT

מאות מחקרים למדו את התיאוריה הרציונלית-אמוטיבית בתצורת מודל ה-ABC, רובם אישרו את האספקטים העיקריים של התיאוריה, חלקם הפריכו השערות שונות.  

אמונות הליבה

לפי אליס, אמונות ליבה כלליות, רציונליות ולא-רציונליות, מקודדות במערכת הקוגניטיבית שלנו כסכמות ו/או רשתות תפיסתיות. 

במצבים מסוימים הן מטות את התפיסה של מאורע מפעיל ומייצרות אמונות רציונליות ולא-רציונליות ספציפיות, לעתים קרובות בצורת מחשבות אוטומטיות. מרגע שמחשבות אלה נוצרו הן מחזקות ומשמרות את אמונות הליבה, כאשר אותו מודל חל גם במקרה של תיאורים והיקשים. 

רגשות פונקציונליים ולא-פונקציונליים

התיאוריה בגישת REBT מניחה שני מודלים מתחרים בנוגע לרגשות פונקציונליים ולא-פונקציונליים 
 מודל קלאסי, היוצא מנקודת הנחה שרגשות לא-פונקציונליים שליליים (כמו דכאון, חרדה ואשמה) שונים מרגשות שליליים פונקציונליים ״מקבילים״ (עצב, דאגה וחרטה) בעיקר בעוצמתם. 
מודל שני מניח שההבדל בין רגשות פונקציונליים ולא-פונקציונליים, חיוביים כמו שליליים, הם בעיקר איכותיים (מבלי לשלול את הרכיב הכמותי). 
נכון לעכשיו, המידע אינו מספיק על מנת להכריע בין המודלים. 

קוגניציות חמות וקוגניציות קרות

הטיפול הרציונלי-אמוטיבי מתמקד בסוגים מסוימים של קוגניציות: 

קוגניציות הערכתיות או ״חמות״

 אמונות רציונליות ולא-רציונליות שמעורבות משמעותית ביצירת הרגשות שלנו. 

קוגניציות ״קרות״

 במובן רחב, המסגרת הרציונלית-אמוטיבית מודה ש-B (רכיב הקוגניציות והאמונות) עשוי לכלול גם תיאורים (״זה אולם צפוף״) והיקשים (״אני אכשל בנאומי מול הקהל שבאולם״), מה שמכונה קוגניציות ״קרות״. 
 היחסים בין קוגניציות ״קרות״ ו״חמות״ הם ככל הנראה דו-סטריים, כאשר עושה רושם שאמונות רציונליות ולא-רציונליות משפיעות על הפונקציונליות של תיאורים והיקשים. 

 התיאורים וההיקשים הללו יכולים להיות מיוצגים במערכת הקוגניטיבית שלנו על ידי חוקי פרודוקציה (למשל מהסוג ״אם A אז יש לעשות C״) ובכך לייצר בעיקר התנהגויות כ-C. 

התיאוריה הרציונלית-אמוטיבית טוענת שאם קוגניציות קרות אינן עוברות הערכה על ידי אמונות רציונליות ו/או לא-רציונליות במובן של רלוונטיות מוטיבציונית, הן לא מייצרות רגשות. 

רכיבי הניסוח הלא-רציונלי

 אי לכך, כאשר אנו ניצבים בפני אירועים מפעילים שונים, אנו מגיעים עם הרצונות שלנו, ואם לא היו לנו רצונות – לא היינו חווים רגשות. הרצונות שלנו יכולים להיות מנוסחים באופן רציונלי או לא-רציונלי, כאשר לניסוחים של כל אחד מאלה שלושה רכיבים. 
רכיבי הניסוח הלא-רציונלי של הרצונות שלנו: 

• תובענות  - מתבטאת בחשיבה לא גמישה או אבסולוטית, למשל, ״אני חייב להצליח״.

• רלוונטיות מוטיבציונית - למשל, ״אני עושה כמיטב יכולתי כדי להצליח״. 

• אי-קבלה - למשל, ״אני לא יכול לקבל את האפשרות שלא להצליח״. 

אם אירועים מפעילים תואמים את רצונותינו המנוסחים באופן לא-רציונלי, אנו נחווה רגשות חיוביים לא-פונקציונליים (הם לא-פונקציונליים בגלל שהם מחזקים את האמונות הלא-רציונליות ששוכנות בבסיסם). 

אם אירועים מפעילים אינם תואמים את רצונותינו המנוסחים באופן לא-רציונלי, יגיע גל שני של עיבוד מידע: 

1. אי-סובלנות כלפי תסכול (״אני לא יכול לסבול זאת״, משמע – העובדה שהרצונות הקשיחים לא באו על סיפוקם אינה נסבלת ומכאן התחושה שהאדם או הסיטואציה צריכים להיעלם). 

 2. ״קטסטרופיזציה״ - תפיסה מוקצנת של הסיטואציה כקטסטרופה (״זה נוראי״. העובדה שהרצונות הקשיחים לא באו על סיפוקם היא הדבר הגרוע ביותר שיכול היה לקרות). 

 3. הערכה כוללת – אם הרצונות הקשיחים לא באו על סיפוקם משמע שאותו אדם, הקרובים לו ו/או החיים גרועים (״אני גרוע, אתה גרוע ו/או החיים גרועים״). רכיבי הניסוח הרציונלי של הרצונות שלנו: העדפה גמישה (״אני מעדיף להצליח״), רלוונטיות מוטיבציונית (״אני אעשה כמיטב יכולתי להצליח״) וקבלה (״אני יכול לקבל שלפעמים דברים אינם קורים באופן שבו רציתי שיקרו״). אם אירועים מפעילים תואמים את רצונותינו המנוסחים באופן רציונלי, אנו נחווה רגשות חיוביים פונקציונליים. 


 אם אירועים מפעילים אינם תואמים את רצונותינו המנוסחים באופן רציונלי, יגיע גל שני של עיבוד מידע: 

 1. סובלנות כלפי תסכול (לאדם יש סיבולת כלפי ההעדפה הגמישה שלא באה על סיפוקה, גם אם הדבר אינו נעים. זאת ועוד, הוא עשוי להיות מסוגל למצוא צדדים חיוביים של מאורע חיים אחר)
. 
 2. קרה משהו רע/אין ״קטסטרופיזציה״ (הערכה שלילית עם ניואנסים ביחס לעובדה שהרצון לא בא על סיפוקו, כאשר ההכרה בכך שהסיטואציה רעה עשויה אפילו לאפשר לאדם לחפש אחר חוויות חיוביות במקום אחר).

 3. קבלה בלתי-מותנית (הערכה עצמית, או – האדם אינו מעריך את עצמו בצורה כוללת [חיובית או שלילית] אלא מקבל עצמו באופן בלתי-מותנה ומעריך רק אספקטים ספציפיים של עצמו, כמו גם באחרים ובחיים בכלל). כל שלבי עיבוד המידע הללו יובילו להשלכות שליליות פונקציונליות. 

 התהליכים הללו, רציונליים ולא-רציונליים, יכולים להתייחס לתכנים רבים – לאדם עצמו, לאחרים או להיות כלליים מאוד, והם יכולים להיות הומוגניים או הטרוגניים ברמת הרציונליות/אי-הרציונליות שלהם. 

גישת REBT במבחן המחקרים

אחד החסרונות של המחקרים הללו הוא שרבים מן החוקרים לא הבינו עד הסוף את יסודות התיאוריה הרציונלית-אמוטיבית, למשל – חלק מהחוקרים תפסו בשוגג את האמונות הרציונליות כרמה נמוכה יותר של אמונות לא-רציונליות, 
זאת בעוד שלפי התיאוריה - השלכות פונקציונליות נוצרות לא על ידי רמות נמוכות של אמונות לא-רציונליות אלא על ידי רמות גבוהות של אמונות רציונליות. 

בהתבסס על מודל ABC, ההתערבות של הטיפול הרציונלי-אמוטיבי משתמשת בשלושה סוגים של טכניקות: 
 על מנת להתמודד עם בעיות ברכיב A, השיטה משתמשת בספקטרום רחב של טכניקות לפתרון פרקטי של בעיות, כמו אימון לאסרטיביות ואימון לכישורים חברתיים

על מנת להתמודד ישירות עם בעיות קליניות של רכיב C, השיטה משתמשת במגוון רחב של טכניקות סימפטומטיות, כמו רגיעה, היפנוזה ומדיטציה או אסטרטגיות אחרות לשינוי C מבלי לפגוע בקוגניציות B. 

על מנת לשנות תוצאות לא-פונקציונליות לפונקציונליות, השיטה משתמשת בטכניקות של ״ארגון מחדש קוגניטיבי״, וזאת במטרה להפוך אמונות לא-רציונליות לרציונליות. 

הטכניקות הן לוגיות, אמפיריות, פרגמטיות, רגשיות/מטאפוריות, רוחניות והתנהגותיות. נוסף על אלה, נעשה שימוש בטכניקות שונות מאסכולות פסיכותרפיות אחרות, לאחר התאמה למסגרת הקוגניטיבית של השיטה.  
לפי הגישה הקלאסית, יש להתחיל בטיפול מפתרון בעיות רגשיות, למשל כעס, ורק אז לעבור לצד הפרקטי, למשל בעיות תקשורת עם בת הזוג. ברגע שנשנה השלכה לא-פונקציונלית (כעס) לפונקציונלית (מטרד) על ידי שינוי האמונות הלא-רציונליות (״אשתי חייבת לעשות מה שאני רוצה אחרת היא רעה ואני לא יכול לסבול זאת״) לרציונליות, נהיה פרודוקטיביים יותר כשנתרכז בפרקטיקה. לפי גישות כלליות יותר ניתן, 

למשל, להתחיל דווקא מהפרקטיקה ובכך להפחית את ההשלכות הדיספונקציונליות. מבחינת סייגים, חלות על השיטה כל ההגבלות של גישה מדעית בתחום בריאות הנפש, וכן נוטים לפרש אותה באופן מוטעה, מבלי להבינה לאשורה.

כתבה: גיא פינקלשטיין, מכון טמיר